תערוכות

תוף הפח
Tin Drum

גלריית קריית האמנים החדשה, פברואר 2010
אוצרת: יפעת בן-נתן

דבר האוצרת מתוך קטלוג התערוכה:
הסצנה האחרונה בספרו של גינטר גראס "תוף הפח" מתארת את הגיבור אוסקר מאצראט, ילד מגודל, חשוך חום ואהבה ועשוק ילדות, כשהוא מסרב לצעוד בכוחות עצמו, ומאלץ את אחותו לשאת אותו על גבה כתינוק, בעוד הוא מכה בתוף הפח שלו כמחאה על המציאות האכזרית שהותירה אותו נכה בגוף ונפש. זעקתו היא זעקת החברה כולה. הספר מגולל את סיפורו המשפחתי של אוסקר שנולד לתוך מציאות מעורערת, עם חוסר בהירות לגבי זהותו של אביו האמיתי, בצל עלית הנאציזם ולאחר מכן המלחמה, מציאות של עולם שכל ערכיו נרמסו והם מושחתים מהשורש. אוסקר, שחי את חייו מראשיתם בתוך מערכת משפחתית וחברתית משובשת וחולה, ובמקביל להתרחשויות הקשות באירופה, מחליט בגיל שלש שלא לגדול עוד, על ידי גרימת נזק מכוון לעצמו. מאוחר יותר הוא דואג שיכניסו אותו לבית משוגעים בעוון עוול שלא ביצע, שם יוכל לגולל את ספור חייו באין מפריע, ולאחר מכן להתחיל חיים חדשים משתוכח חפותו. להמשך הקריאה גלול למטה

חדווה אטלס בן-דוד, אמנית שעבדה שנים רבות כמורה מחנכת בכיתות הנמוכות בבית ספר יסודי, יוצאת מתוך נקודת המוצא של חוויותיה כמורה מתבוננת ומתמודדת עם תחלואי חברה הפוגעים תחילה בילדים. ניתן לראות הקבלה בין עולמם של הילדים שהיא מכירה מקרוב, לבין עולמו של אוסקר, עולם ילדות קטן, תמים ונקי לכאורה מדעות קדומות, אך בו משתקף עולם מעוות, והוא משמש כמיקרוקוסמוס של חברה בשקיעתה. מתוך עולם זה נעלמו תום הילדות ורעננות הנעורים, והוא נותר חסר הגנה, עולם שאין בו התערבות שכלית, אלא בעיקר מטענים רגשיים כבדים של חוסר אונים, פחד, כעס, דמיונות ופנטזיה מתוך אובדן הילדות, בממד על טבעי.
אחת הקומפוזיציות בהן משתמשת בן דוד להעלאת הרעיון היא ציורו של לאונרדו דה וינצ'י - "הסעודה האחרונה", ציור שתאם הן בתכנו והן בצורתו את הרעיונות והדילמות בהן היא עוסקת. בבסיס הקומפוזיציה נמצאת המרכזיות המשקפת את המורה או המנהיג ואת תלמידיו, כשהם עומדים בפני מצב קשה של פרידה, רגע לפני שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. מצב זה של התמוטטות מעורר שאלה לגבי זהותו של הקורבן. האם זהו המורה? או התלמידים? אך בניגוד לקשר ולתכונה הניכרת בין התלמידים בציורו של לאונרדו, מעמידה חדווה תמונות קבוצתיות של ילדים, דמויות מנותקות, הלכודות בין בגרות בטרם עת וילדותיות מאוחרת, כל אחת בעלת אופי שונה ותפקיד אחר, והיא מוקפת בהילה של קונפליקט ומצוקה, בזכרונות כבדים, אישיים או קולקטיביים, בתוך בועה של בדידות.
הצבע הצהוב על גווניו שנבחר כבסיס והוא שליט בעבודות הוא אלמנט מטריד, צועק, לא טבעי. הגוונים, גווני המדבר, מסמנים יובש, בדידות ושיטוט חסר כיוון וחסר מנוחה (גלישה?, זאפינג?); הם מדגישים חשיפה, חוסר יכולת להתמקם בחלל, להרגיש בבית. יש בצבע משהו "מחריש אזניים", המשקף את הנסיון למחות, או לחילופין לנהל דיאלוג, אך בחברה אטומה ומפורדת, נופלים הדברים על אזניים ערלות, בתוך מציאות בה אין כל כוונה להקשיב באמת.

חדווה אטלס בן-דוד מעבירה בציוריה מבט נוקב וקשה על מצב חברתי קיומי. נקודת ההסתכלות היא בו זמנית נקודת המבוגר המתבונן ונקודת הילד, זה המשדר חוסר רצון לגדול וחוסר יכולת להתמודד. כמורה שחוותה מקרוב את נפשם של הילדים היא מציגה אנטיתזה לכל תפיסה נוסטלגית או רומנטית לשנים של תמימות ושחרור ויוצרת סצנות דחוסות במתח וחוסר אונים, במטרה להתריע על העוול. בציוריה, חלומות ילדות מתוקים של שמחת יום הולדת, שעשוע פורימי או אירוע חגיגי, מתנפצים מול מציאות, הופכים גרוטסקים ומנציחים תחושות של זרות וחוסר שייכות. במקום תפקידה כמורה ומחנכת, היא משמשת עכשיו כפה לילדים שאינם יכולים להגדיר את מצוקותיהם. היא משאירה את הצופה מוטרד, ללא תקווה לימים טובים יותר אלא עם הנצחת מצב שאולי אין לו תקנה.

יפעת בן-נתן

לצפייה בהזמנה לתערוכה
 
  Hedva Atlas Ben David all rights reserved