To the English version


מוכרחים להיות שמח


עַכְשָׁו אִמּוֹ שֶׁל מוּנְק פּוֹעֶרֶת פֶּה וְצוֹעֶקֶת אֶת הַצְּעָקָה שֶׁעַל הַגֶּשֶׁר. פְּנֵי הַתְּמוּנָה הֵם פְּנֵי הָעוֹלָם וְהַצְּעָקָה חוֹצָה אֶת הַמִּסְגֶּרֶת וּבָאָה אֶל הַמְּמַדִּים הָאֲחֵרִים.

יואל הופמן, הלב הוא קטמנדו, 235

בתערוכה "שמחה" מציגה חדוה אטלס בן דוד סדרת דיוקנאות של ילדים בטכניקות ציור שונות: רישום, אקריליק, שמן, נייר ועץ. הילדים, מוטיב קבוע בעבודותיה של אטלס בן דוד, אינם נחמדים: אין בהם תום, מתיקות או רכות. הם תלושים, מיושנים כמו חפץ שהזמן פסח עליו, מביטים מן התמונה בחיוך מאובן. על ראשם זר, או נר, או משא אחר, הם מבקשים להתחבב: לעמוד יפה, להיות שמח. אבל אין בהם לא שמחה ולא חדווה. הם צל, פלקט, אלטר אגו של "חדווה", הנקראת כמו אביה "שמחה", כמו סבתה "פריידה" ("חדווה"). תחת אחדות השמות מתלכדים הדורות והמגדרים לגורל אחד של יתמות: יתמותו של האב שמחה, שאמו פריידה נרצחה בפוגרום בהיותו בן 6; יתמותה של הבת חדווה, המזדהה עם גורל האב-הילד, הן כאם כואבת והן כילדה אבודה.
האירוניה, הקושרת שמחה עם יתמות, מטשטשת גם בדיוקנאות של אטלס בן דוד את ההבחנות הדוריות והמגדריות. זהותם של הילדים מעורפלת, גבולותיהם פרומים: הם גולים-ילידים, בנות-בנים, פעוטות-זקנים, מודרניים-ישנים. דיכוטומיות-הזהות המקובלות מתבטלות לטובת תווי ההיכר המשותפים: המבט המנוכר, האוטיסטי; העווית הקבועה בהבעת הפנים; המשא על הראש. יותר משהם ילדי אדם, הם מחוזות זיכרון, אובייקטים של הנצחה.
העבודות מבוססות ברובן על תצלומים ישנים וחדשים, מתוכם מבודדת האמנית את הדמויות, ומנתקת אותן מכל הקשר או רקע "טבעי". התצלום, כנקודת המוצא הקבועה של אטלס בן דוד, אינו משמש את האמנית רק כמקור להעתקה, אלא כשכבה ארכיאולוגית המצויה בבסיס הציור: על אף שהציור מבקש להשתחרר מן המדיום הטכני, הוא נושא בחובו את מעשה ההקפאה של הצילום, האוטם את הזמן באופן כמעט מפלצתי.
העתקת הדמויות אל תוך וואקום – לעתים קרובות צבוע שחור או אדום – מחזקת את כוחו המנציח והממית של התצלום: אם התצלום הוא "פורענות" (כדברי הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת), בכך שהוא מציג את העבר המוחלט של המצולם יחד עם מותו העתידי, הרי שהציור הוא הביטוי האקספרסיוניסטי שלה: בתהליך של החצנה והפנמה הוא מעקם את הדמויות, משטח אותן ומייתם אותן. התוצאה - ספק ילדים שהתבלו בטרם עת, ספק מבוגרים אינפנטיליים הנאחזים בזר שעל ראשיהם - מעמידה פואטיקה גרוטסקית, אקזיסטנציאליסטית, נוגעת ללב. האם איננו מזהים את עצמנו בדמויות הגיבנות, הדוחות, המבקשות את אהבתנו?
המבט הפילוסופי והרגישות האירונית מובילים את תהליך היצירה של אטלס בן דוד מן הצילום הבנאלי – משפחה, חברים, תלמידים – אל מה שמודחק בו; מן ה"חיים" אל חיידק המוות; מן ה"שמחה" אל היתמות. רבדים אלו מקנים לעבודות איכות ספרותית, המעמידה את הדמויות בכיתה אחת עם דון קיחוטה של סרוונטס, טריסטרם שנדי של סטרן, תוף הפח של גינתר גראס, ואצלנו - ברנהרט של יואל הופמן: מבוגרים אינפנטיליים, אוחזים בנר שעל ראשם, מאירים את המציאות הסובבת במימד הסוריאליסטי הראוי לה.

ד"ר טל פרנקל אלרואי

 
  Hedva Atlas Ben David all rights reserved