תערוכות

התקווה
HATIKVA

מאי 2009
מיצב בחלון גלריה טובה אוסמן
Instalation at Tova Osman Art Gallery - Window.

שורת המקהלה

משורה משחרר רק המוות
יאיר שטרן, "חיילים אלמונים", 1932

בעבודה "התקווה" מעמידה חדווה אטלס בן דוד כיתת ראשים מתוחה בטקס שירת ההמנון: הפיות פעורים כולם, השיניים מזדקרות קדימה, הקודקוד הקירח מוטה לאחור. הפאתוס של המעמד הטקסי מומחש באופן החזקת הראש, המעיד גם על הגוף הנעדר. השימוש האנכרוניסטי, המודע לעצמו, בחומר לא שרוף, בתווי פנים מוגזמים, ובגוון צהבהב – בדומה לעבודות הציור שלה – מייצר ריאליזם גרוטסקי, סימבולי: התקווה כמה שאבד עליה הכלח, כטקס פולחני, צחיח, מתקלף, ברוח הפרסומת האקטואלית לשעת חירום: "ישראל מתייבשת".

שירת המקהלה הלאומית, המעוצבת כקריקטורה באמצעות האוזניים המאורכות, המבט המופנה קדימה ולמעלה, הפה החלול והאף המוגזם, מעמתת את הצופה עם חוויה מורכבת, אירונית, המעוררת חמלה, דחייה והזדהות גם יחד: הצופה המודע לעצמו, מתבונן במיצב מבחוץ, מבעד לחלון הראווה, כנבדל מן הקבוצה הגרוטסקית, המצויה בטראנס פאתטי, מעוות. בד בבד הוא מזהה את עצמו מבפנים, כאיבר שייך, המכיר במעמד הבנאלי, המאולץ, כמקומו הטבעי.

חוזקה של החוויה האירונית אינו רק במורכבותה, בכפל צדדיה, אלא במידה רבה גם בעוצמת ההיכרות של הצופה עם המעמד. שירת התקווה מתייחדת – אולי יותר מכל טקסט ישראלי אחר – בהופעתה החוזרת ונשנית לאורך ציר חייו של החניך הישראלי: בגן הילדים, בבית הספר, בצבא ובכל טקס פורמאלי אחר. היא מוכרת עד זרא, ועל כן – בדומה למשחק ילדים – היא מענגת ומטרידה בעת ובעונה אחת: מענגת בתחושת השייכות, הבית, שהיא מעניקה, אבל דוחה ומאיימת במנגנון האוטומטי, הזר, שכופה אותה. פרויד מכנה חוויה כזו, החושפת אזור תפר בין המוכר והמודחק, בשם "unheimlish": "בית-לא-בית" ("המאוים", בלשון התרגום העברי).

בהקשר זה מרתקת הבחירה להקים את ההמנון הלאומי דווקא באמצעות פסלי ראש: גולמי החומר, שנדמה כאילו עברו החייאה וחניטה בעת ובעונה אחת, קשורים בצורה מוזרה בתיאוריה של פרויד, המונה אותם בין סוגי התופעות האסתטיות שמעוררות תחושת " : "unheimlishאובייקטים כאלו, אומר פרויד, טורפים את ההבחנה בין החי והדומם, ויוצרים רושם של דחף חיים בגוף המת - ודחף מוות בגוף החי. רושם דומה של פורענות מתחדד בעבודתה של חדווה באמצעות העיקום, שהסצנה כולה נגועה בו: במקום יפי הבלורית והתואר - קרחת ושיניים עקומות; במקום פאתוס – פני הגוסס של ההיסטוריה. אי אפשר שלא להיזכר בתמונת ה"צעקה" של מונק: לא רק האדם מעוקם אלא המרחב כולו מעוקם בדמותו.

ד"ר טל פרנקל אלרואי

For the spectators who are examining the work from outside the gallery glass window, it produces a complex experience: Ironic, yet companionate, empathic, and yet repulsive. The spectators discern themselves from this path=tic Trans, yet recognize its relevance to their lives and identify themselves within it.

Dr. Tal Frenkel Alroy

לצפייה בהזמנה לתערוכה
 
  Hedva Atlas Ben David all rights reserved