תערוכות

לצפייה בהזמנה לתערוכה

לו רק היית פחות המורה שלי


בית האמנים 8/02/07 - 3/03/07
אוצר: דניאל כהנא לוינזון Daniel Cahana Levensohn

מתוך דברי האוצר:

חדווה אטלס בן- דוד מציגה בתערוכתה החדשה ציורים העוסקים במוסד בית הספר הישראלי כפי שהכירה בשנות עבודתה כמורה ואנו עורכים הכרה עם צד שלרוב אינו מוכר של מערכת החינוך.
הראשונים לבדיקתה של חדווה היו צילומי הטקסים שהתקיימו בבית הספר בו לימדה, אותם שמרה. בהביטה בם, נזכרה חדווה כיצד חוותה אותם כמורה ואייך חגג אותם כל ילד בחגים ובטקסי סיום השנה.

הטקסים היו האירועים החברתיים הראשונים אותם חווה כל ילד וילדה. בעזרת מערכת החינוך ששמשה כמנגנון חינוכי יחיד, הוקנו לילדים מודלים של התנהגות אשר חינכו אותם כיצד יש להתנהג בעולם המבוגרים. יש לציין ולהזכיר כי תפישות העולם עליהם יוכל לספר כל בוגר הפכו עם השנים למודלים שהשתרשו ושעל פיהם יש לנהוג, לעיתים ללא שיקול דעת וידיעה כי היה אפשר לחשוב ולשנות.
העמדתם של ילדי הכיתה עבור "צילום סוף שנה" ,או אירוע אחר הייתה אמורה לספק את הציפייה של המבוגרים, באופן בו התנהגות נאותה של התלמידים סיפקה ציון טוב למחנכים. יחד עם זאת, כמעט מכל צילום עולות וצצות מספר מחוות המעידות על רגשות נוספים אליהם לא הייתה קשובה המערכת. חדווה מתקרבת לנושא בזהירות ומציגה את הרהוריה העולים מן המציאות היומיומית. יש לומר כבר בתחילה כי "חדווה אינה מתרפקת על גלי נוסטלגיה ורסיסי אושר המתעוררים בדפדוף באלבום אלא "מחלצת מתוכם את הרגעים האמביוולנטיים, את רגעי הלא מודע שבין השותפות לבין הבחירה (חופש הבחירה), בין החגיגה למבוכה" *.

בציוריה, מתארת חדווה קבוצות ילדים שונים הנמצאים באותה מציאות, העושים את אותם דברים. חדווה מרגישה ומבטאת את המצב בו הילדים רוצים להיות שייכים לקבוצה אך לא תמיד מתאימים. חדווה כי כבר בצילומי הטקסים ניכרים מאמציו של היחיד להיות כחיקוי של מודל וחדווה מציירת אותם כמעט בהיפוך למה שבוודאי היינו מצפים מטקסיות חגיגית מרגשת. בזכות אופייה הסקרן עורכת חדווה "היכרות" עם הילדים המצולמים תוך רגישות רבה ואבחנה של ג'סטות גוף והבעות פנים. דמויותיה מאופיינות כחסרות נחת, ללא מוטיבציה, ולעיתים אף כבעלות קושי מסוים לעמוד ולהפגין רגשות חיוביים. חדווה בוחרת לתאר את אלו שקשה להם, ואת אלו הממשיכים "לסבול", 'כי אי אפשר לעצור'.

חדווה עוסקת ביחסים שבין הקבוצה לבין היחיד ומוצאת לא מעט סיבות אשר היו יכולות לבטל את הטקסים ולראיה היא מתארת מחד את השותפים למאורע המאגד אותם בטקס או אקט פולחני האמור לבטא תחושת שייכות, ומאידך היא מתארת את הילדים והמורה כסובלים. ההתנגשות בין היחיד והחברה במפגש הטקסי של אידיאל ומסורת, היא בלתי נמנעת וזאת בעיקר משום שאנו מבינים כי היחיד אמור לשרת את הקודים החברתיים לעיתים ללא חופש בחירה. חדווה מתארת גם את האחר בדמות התלמידה הערבייה ואת קשיי ההסתגלות.

בציור - סעודה אחרונה מס1- נותנת חדווה את פרשנותה ליחסים בין המורה לתלמיד בהשענה על מודל של ישו והשליחים. חדווה רואה את המורה כמקריבה עצמה עבור המערכת ובתמורה לתלמידים יש מנהיג. חדווה משתמשת בפרשנותו של ליאונרדו דה וינצי לסעודה האחרונה שם מתאר ליאונרדו את אחד השליחים בדמות אישה המזוהה בפרשנויות כמריה מגדלנה. חדווה בוחרת להציב את הדמות הנשית –בדמותה. חדווה היא המורה היושבת במקום בו בדרך כלל יושב ישו ועל ידי כך יש נוצרת הקבלה בין הטקסט הדתי ליצירות האמנות. הזהות היא גם בתפקידי המורה והתלמידים בדיוק כפי שישו היה מורה לתלמידיו.

גם בסעודה וגם בציורים נוספים מפשיטה חדווה את המורה והופכת אותה לאובייקט המגשים פנטזיות- טראומות. ההפשטה הפיזית כמו המנטאלית מציגה את המורה כבן אדם והמחשה זו ללא מסיכות מקרבת אותנו אל דמות המורה והצורך בהכרה בחשיבותה. מאידך נוצר גם מצב הפוך בו במציאות של זמננו, כדי לזכות בתשומת הלב, המורה מתקרבת ויורדת אל התלמידים בשפה ובבגדים. המורה היא זו שמסתכלת על תלמידה ומשיבה לעצמה את נעוריה במשמעויות של להיות "מקובלת" ו "קולית". התקרבות זו ומחיקת הגבולות יוצרת בדיוק את ההפך- מצב בו לנוער חסר מודל מהימן לחיקוי.

בציור סעודה אחרונה מס 2- חדווה היא המורה המתפשטת. היא אינה עוטה מסיכה. המשמעות הסימבולית היא שסינדרום בגדי המלך החדשים מופיע ומרמז על המורה שמאבד את מעמדו ודווקא הילדים הם שמגלים זאת. הגבול נפרץ ועליונותה כמורה נשברת והיא מוצגת בשקיפות- אין סודות ואין אפשרות להסתיר יותר גם את אלו שהיו. הסודות, הם הסודות של התלמידים, חדווה מספרת זאת מתוך נקודת מבט של מורה כ-30 שנה, שיודעת טוב כי מורות רבות היו נאמנות לתוכנית הלימודים ולא תמיד התחברו למציאות ולצרכים של התלמידים שחיפשו אחר הכוונה.

בספור "הנסיך הקטן" מאת אנטואן סנט אכזופרי השועל משמש מורה דרך, מנחיל ערכים ומלמד אותנו על קשר מופלא ויוצא דופן בין מורה ותלמיד. השועל גם מלמד את הנסיך הקטן כי "אין לראות את הדברים אלא בלב בלבד כי הדבר החשוב באמת, סמוי מן העין". אל ציטוט זה הגיעה חדווה לאחר שציירה את הילדות- הנסיכות. הנסיך הקטן מסמל עבורה את היכולת של הקטן ללמד את המבוגר וזאת מפני שהוא שרואה את הדברים החשובים ולא המבוגרים. יכולתו של האדם המבוגר ללמוד מן הילד הקטן מסמלת גם את יכולת המורה להקשיב וללמוד מתלמידיו. על פי אפלטון פגישת הפילוסוף והאמן זהו מימוש ברית בין יפה-אמת וטוב. ואם נזכרים, בשועל המשמש מורה לנסיך ובנסיך הקטן המשמש מורה לטייס וגם בטייס האמן שנפגש עם מורו הנסיך גם שם הייתה הפריה הדדית של מידע שהתבסס על כבוד בלא קשר לגיל.

בציור סעודה אחרונה מס 3- ביצירתה של חדווה מופיע אורח נוסף וחשוב והוא החמוכלב (חמור-כלב) שכמו בנסיך הקטן ממלא את מקום השועל החכם. חדווה מכניסה את החיה ומנסה למצוא פיתרון לדיאלוג הסתום בין המורה לתלמיד. מקומה של החיה הוא ביכולת החושית של החיה לתקשר ולהבין את הבעיות והצרכים. שיטות חינוך רבות משתמשות כיום בחיות כתרפיה, רפוי ועזרה ביכולות של יצירת קשר. החמור-כלב יושב יחד עם עוד קבוצת תלמידים מסביב לשולחן כתלמיד ולומד את החומר הנלמד ואנו מתבקשים לשאול אודות הסימבוליות האם מי שבאמת שמבין את בעיות ולא רק של החומר הלימודי, זה החמור? ומה זה אומר אודות מערכת החינוך או התלמידים?

גבולות הציור נפרצו, הלוח הפך לנוף פתוח וזאת כאשר הילדים מפנטזים במחשבותיהם על מעבר מהלוח הסוגר לנוף החופשי. בתחילה הלוח שחור ולמי שיש דמיון הוא יוכל לדמיין צהוב, זהו הצבע הדומיננטי ביצירותיה של חדווה ואם ממילא השיעור לא מעניין אז הדמיון פורה וילדים מביטים מחוץ לחלון ומחפשים דברים מעניינים שקורים בחוץ. הנוף אצל חדווה הוא נוף שונה, הנוף אדום והעצים כמו ביצירות רבות של חדווה מקבלים צבע אדום המסמל קורבן. פרשנות נוספת היא, מה רואה הצלם בעיני רוחו כשהוא מצלם את המורה והתלמידים בצילום סוף שנת הלמודים.
כל תלמיד ותלמיד הוא יחיד וזאת למרות שיש ניסיון להציג את "היחד", גם המורה המעשנת נמצאת במציאות משל עצמה, היא מפתה וסקסית ואולי אלו המחשבות של התלמידים המתבגרים. בית הספר הוא המקום בו היו יכולים ילדים ללמוד לצד ההיסטוריה של מאות שנים גם על גופם ואיבריהם המוצנעים, על מודעות עצמית הכרה, תודעה, התבגרות, ביקורת ומוסר.

ציוריה של חדווה מחזקים את הזיכרון של מוסד החינוך, זה שרובינו שכחנו ואת השאלות שלא יכולנו לשאול. תהליך ההתבגרות של החברה הישראלית העלה אל החלל שאלות רבות העוסקות ביחס של קבלה, הענקה, הקרבה וחינוך של מערכת ממסדית אל מול יחיד, תלמיד ומורה.

 
  Hedva Atlas Ben David all rights reserved